Un fragment din „Cartea soaptelor” a fost tradus in ebraica

Revista Moznaim a Uniunii Scriitorilor din Israel va dedica un numar special Romaniei, ocazionat de implinirea a douazeci de ani de la evenimentele din decembrie 1989. In cuprinsul acestui numar omagial va fi inclus si un fragment din capitolul I din „Cartea soaptelor”. Iata in cele ce urmeaza prezentarea in ebraica a textului cuprins intre pag. 28-35 ale romanului. Traducerea apartine doamnelor Any Shilon si Dalia Shilon-Stiglik. Le multumim si, de asemenea, doamnei Riri Manor care ne-a transmis textul. Cunoscatorilor de ebraica le uram lectura placuta. Noi, ceilalti, sa consemnam ca este primul text tradus din Cartea Soaptelor si acela, semnificativ,  in ebraica.  

                                ורוז’אן ווסגניאן

                 ספר הלחישות

ובכל זאת, התקופה הייתה לא שקטה. לפעמים סבי גרבט והשכן מהחצר שלנו, סהג שייטניאן, היו מדברים בלחש. יום אחד הופיע בחצר שממול זקן שלא הכרתי, קארול שפיגל. זמן מה, הזקן לא יצא מן החצר, היה יושב על הספה מסתכל מסביב ללא מטרה. אחר כך ראיתי אותו דרך הקרשים של הגדר, כיצד הוא מתקרב לשער ומביט לאורכו של הרחוב. בוקר אחד יצא לטאטא את העלים היבשים מהרחוב, ואחרי כמה ימים נוספים,אומנם לקראת ערב,העז לדפוק בשער שלנו.

   לא ידעתי מה זה בית סוהר. רק מאוחר יותר הבנתי את ההסבר של סבי, שנראה לי אז כמשחק:” הכלא הוא המקום שבו עולמם של האחרים גדול ביותר, ועולמך שלך קטן ככל האפשר.”

  קארול שפיגל היה מה שנקרא משת”פ. בזמן המלחמה עבד בעייריה, עובדת היותו גרמני, איפשרה לו לשרת כמתורגמן. בזמן שהותו של הצבא הגרמני בעיר התנהלה העיר בסדר מופתי. הגרמנים הניחו לאזרחים, לא השתכרו ולא הרעישו. עם הרוסים היה זה שונה לחלוטין. הבנות היו כל זמן נעולות בביתם, ובעלי המסעדות נהגו להחביא את השתייה.

  אך בכל הקשור להפצצות, ההפך היה הוא הנכון. יותר קל היה לסבול את ההפצצות של הרוסים. מכל האסונות שנפלו על העיר, הסבים שלי דיברו לרוב על רעידת האדמה הגדולה משנת 1940. ולא על ההפצצות. מה היה הטעם להתחבא שאל סבי גברט?  ומכשהיו מגיעים המטוסים האמריקניים היינו נרגעים. הם חיפשו את המוצבים הגרמניים שהיו קרובים ליציאה מהעיר, ואז היו מפציצים אותם בדיוק כה רב, משני צידיו  של הכביש עד שהיו מפוררים אותם לגמריי,אולם בכביש לא נגעו. הכביש היה נשאר במצב מעולה. ובאשר לרוסים, גם בגללם לא הייתה שום סיבה לדאגה. אני לא יודע בדיוק מה הרוסים חיפשו, אבל בכל מקרה, מעולם לא הצליחו לפגוע במה שחיפשו. רק ערב אחד נפלו שתי פצצות בפרבר שלנו, מבלי שאף לא אחת מהם תתפוצץ. הראשונה נפלה באיזו חצר בין הירקות, והשנייה נפלה על בית, וחוררה לו את התקרה.

בעל הבית קבר אותה שלא תפחיד את הילדים, ותיקן את הרעפים. סבא עבר בין שתי המלחמות, הוא לא לחם בהם, אלא הביט בהם מהצד. אלה שלחמו הבינו את המלחמה עוד פחות.

  זו הסיבה שסבא גרבט היה מספר עליהן. בסיפורו, המנצחים לא היו תמיד אלה שהכרתי מהספרים. ” אל תמהר”, היה אומר. „לעתים רחוקות זה שלמראית העין ניצח הוא המנצח האמיתי. את ההיסטוריה עשו המנוצחים, לא המנצחים. בסופו של דבר, לנצח זה

סוג של יציאה מן ההיסטוריה.” והיה לוקח את הספר הגדול. „זהו וארטאן מאמיגוניאן. וכאן הקרב הגדול בין הארמנים והפרסים, בשנת 451,בשדות מאווראיר. הצבא שלנו הושמד עד לחייל האחרון. הפרסים היו מרוצים מעצמם, ואמרו שזה מספיק לאותו היום ונסוגו בכוונה לחזור ולכבוש את כל ממלכת הארמנים. ומה קרה בסוף ? הפרסים לא חזרו יותר, ונאלצו לוותר על אמונתם, ובמקום להמשיך להתפלל לשמש, התאסלמו. ואשר לנו הארמנים, אנו נשארנו נוצרים עד היום. בסופו של יום וארטאן מאמיגוניאן הוא זה שניצח, אף על פי שהוא ואנשיו הושמדו כליל. ”

    וסבא סטראק אביו של אמי, פילוסוף הדם, היה אומר: „הדם מרדן יותר מהבשר. הניצחון אינו הכוח לצוד את דמם של האחרים –זהו מעשה של חוסר אכפתיות או שנאה – הניצחון הינו בעצם הכוח לשפוך את דמך שלך.” וסבא סטראק, שמדד את ההיסטוריה ואת המנצחים שלה על פי כוח הדם,היה מתיישב עם כפות הידיים מעוגלות סביב הברכיים, כדי שהדם יסתובב במעגל וינוח .

    דווקא בגלל זה, סבא גברט חשב שהגיבורים האמיתיים שעושים את ההיסטוריה אינם הגנרלים כי אם המשוררים, ואין לחפש את הקרבות האמיתיים תחת פרסות הסוסים. אולם אפילו סבא נאלץ להסכים שחוקי המלחמה אינם ידועים לנו בשלמותם, משום שלא רק לו היה ידוע הסיפור על הפצצה הקבורה בחצר, כי אם גם לילדים שהתחילו לחפור בסתר סביבה היה סיפור זה מוכר.

קיימת מציאות כפי שאנו רואים אותה, ומציאות אחרת, כמו מציאות הגרעינים. מבלי לדעת, הילדים עירבבו בין שני העולמות.

גרעיני המלחמה, שנקברו בתוך האדמה לזמן רב כל כך, התפרצו כלפי מעלה. סרג’יו, החבר היותר מבוגר שלי, נהרג במקום בהתפוצצות, וטופאן הקטן בקושי נשאר בחיים, והחזה שלו סומן לתמיד על ידי המלחמה שלא הייתה שלו. „זאת אומרת,” החליט סבא ,”שהמלחמה לא נגמרה.”  „איזו מלחמה?”, שאלתי. „הרי רק אחת קיימת. רק שהיא מתפרצת כל פעם במקום אחר, כמו פריחות על העור. וככל שאתה מתגרד יותר , זה נעשה יותר גרוע, ובקרוב ההיסטוריה לא תהיה יותר מאשר התגרדות אחת גדולה.”

  יום אחד הגיע אלינו גבר לבוש במין מעיל עור ושאל את סבא על קארול שפיגל. סבא דיבר מעט מאוד, ויותר הרים כתפיים. בערב הגיעה קארול שפיגל ושאל את סבא על האיש במעיל העור. סבא שוב הרים כתפיים. כך, לא הצליח לשכנע אף אחד מהם. ובכל זאת אף אחד לא התעקש.האיש הזר לא חזר אלינו, וקארול שפיגל נפטר כמה ימים מאוחר יותר. בלוויה רק סבי גרבט וגיסו סהג עמדו לצידה של הגברת שפיגל. כל היתר אפילו לא שמו לב שלזמן קצר היא לבשה שמלות פרחוניות במקום השמלות השחורות שבהן התרגלו לראות אותה מאז המלחמה. עבורם, קארול שפיגל נעלם מהעולם הזה הרבה שנים לפני פטירתו. כמו גשם שמטפטף לך ליד הרקות לפני שמתחיל לרדת מהשמיים.

בילדותי הייתי בעולם של לחישות. הן נאמרו בתשומת לב. רק מאוחר יותר נודע לי שללחישה יש גם מובנים אחרים, כגון רוך או תפילה.

    היו גם דברים שנאמרו מבלי להיזהר. אפילו מעל הגדר, למשל כשהמכונית עם הלחם שחולק על פי קיצבת הנקודות הגיעה. דברים אחרים נאמרו רק עם חלון סגור. או על ספסל באמצע החצר במידה ואף אחד לא עבר ברחוב. וגם אז, בקול נמוך, כאילו היה עוד זוג חלונות שלא יכולת לסגור, או עוברי אורח שאי אפשר היה לראותם.

    היה פשוט יותר לאנשים לשבת קרוב אחד לשני, בראשים נטויים, ללא  צורך להתרכז כל כך, על מנת לא לאבד אף מילה. „מרחוק הכול היה צריך להראות טבעי” הסביר הסבא. „הם צריכים לחשבו שאתה אומר דברים לא חשובים,שלא אכפת לך. שיקשחבו. זאת רק צורת דיבור, כמובן.” וישבו על ספסלי העץ, עם גב זקוף, עם מצח מורם, מדברים. הם לא התכופפו אחד לכוונו של השני, כשהנמיכו את קולם. היו שומעים את לחשותיהם במיומנות מדהימה. אפילו ארשאג, שבגלל הפעמון, לא שמע כל כך טוב, וכשלא היה מספיק לקרוא את המילים מעל השפתיים שלך, היה מבקש שתחזור עליהן , את המילים הנלחשות, מעולם לא ביקש. אותן, באופן מדהים, שמע תמיד. הן היו רטט מסג אחר באוויר, ואותן היה מרגיש דרך העור, כמו העטלפים.

    היו כמה דברים שעליהם  אסור היה לי לדבר. בעיקר ותחת איום נוראי, אסור היה לי להגיד לאף אחד, לא בגן הילדים, ולא לאיזה זר, שאצלנו בבית מדברים מדי פעם בלחש. „מה אתה לוחש?” הייתי שואל. „אני קורא”, ענה סבא גרבט. „איך אתה קורא? היכן הספר?” „אינו נחוץ יותר. אני יודע אותו בלב.” „בסדר, אבל מה שם הספר

הזה? מי כתב אותו?” „אולי אתה, ביום מן הימים.” והנה, זה מה שאני עושה עכשיו. ובדיוק זה יהיה שמו: ספר הלחישות.

    אורח שעימו דיברו בלחש בביתנו, היה הגופ דז’ולויאן סירוני. גבר נמוך קומה, עם שני ציציות שיער מסורקות בקפדנות מעל האוזניים. העפעפיים התקמטו מאחורי המשקפיים העבות בניסיון להסתכל אל הפנים שבקושי הבחין בהם. מאמץ זה היה נותן לו מין מראה חסר מנוח, המגובה על ידי הידיים שנפנף בקצב הדיבור. כאשר קרא, היה מתכופף מעל האותיות וכמעט והדביק את עיניו לדף. הוא אהב במיוחד את הספרים העתיקים הכתובים באותיות ערביות, שסבא שמר כמה מהם.

    סירוני חזר  לפני כמה שנים מסיביר. סבא הסביר לי שסיביר הוא אזור שבו יש המון שלג, ושבאזור זה בגלל השלג והקור, בעלי החיים הינם לבנים. התייצבתי מול סירוני עם ספרי פראם, דוב הקוטב , והצגתי לפניו את התמונות, ושאלתי אותו האם שם היכן שהוא היה, היה גם יפה כל כך? „אפילו עוד יותר יפה”, ענה לי סירוני. התפלאתי כשאמר לי שהוא ראה ציידים, אך לא ראה דובים.

    סירוני וסיפור חייו היו נושאים שבשום פנים ואופן משפחתי לא נגעה בהם. הרבה שנים מאוחר יותר, בעידודו של הסופר בדרוס  הוראסאנג’יאן, התחלנו לקשר בין הדברים וליישב אותם האחד ליד השני ולהבין אותם. כולל העובדה שהציידים עליהם סיפר לי סירוני, היו ציידי אדם.

    הסבים שלי, גרבט וסטראק היו מספרי סיפורים נדירים. אך הם עצמם נעדרו מסיפוריהם. כאילו  לא היו על גבי אדמה זו. סיפורים ללא מספר, מילותיהם נוסחו על גבי מגילות עתיקות ואלמוניות שנמצאו בכלים מחימר. אף אחד מהם לא סיפר על עצמו. כל אחד נעשה

גיבור בסיפורו של האחר והיית צריך לחפש תמיד אצל

האחד או אצל השני כדי להבין את ההמשך. מסיבה זו,סיפורם של הארמנים מתקופת ילדותי, הינו סיפור בלתי גמור.

 ובכל  זאת, זה סיפור עליו.ודבר שהיה כך היה.סבי סטראק היה מתיישב לקראת הלילה על כיסא נוח מתחת לקשת הגפן שבחצר הבית מקראיובה. היה מעביר דרך אצבעותיו את מחרוזת התפילה , מתנדנד,שומר על שווי משקל עם העקבים. היה ממלמל משהו.לא היה ברור מה, זה היה  יכול להיות כל דבר, מתפילה ועד לנבואה..

  סבי גרבט היה נועל את עצמו בחדר ושר. היו אלה שירים מוזרים, בתורכית או בערבית, כאלה שדרווישי המדבר שרים עד היום. המלמול של סבא סטראק והניגונים של סבא גרבט היו רצופים. הם איכשהו נשמו אוויר אחר.באותם הרגעים לא היה טעם לקרוא להם  או לדפוק בדלת. לא היה שום סיכוי שהם יענו לך או שיפתחו לך את הדלת.

    בינתיים המלחמה נגמרה. בבלגן שנוצר, כמה ארמנים  מיהרו לעבור לצד המנצח. אתה לא יכול להיות מנצח, אם לא תמצא לך כמה מנוצחים. כך שהם מיהרו להתייצב בשערי שגרירות ברית המועצות שזה עתה נפתחה ,הם הציגו רשימה של „משתפי פעולה” שכללה, כמובן, את כל צמרת האינטלקטואלים הארמנים מבוקרשט. היות ולא היה קשה להשיג אנטי קומוניסטים בסתיו של שנת 1944 , משתפי הפעולה החדשים הביאו עוד רשימה, ועוד רשימה,עד שאפילו הסובייטים הרגישו שזה כבר היה מוגזם. נוכח הרשימות שלא הפסיקו להגיע, סאבה דונגולוב, קונסול השגרירות, ארמני במוצאו, החליט, והכבוד לו על כך, להכריז „עצור”!, בקצב הזה אנחנו נחסל את כל הקהילה…”.כך אמר.

  הקבוצה הראשונה אשר מנתה עשרה אנשים, וביניהם היה גם סירוני, נעצרה ב-28 לדצמבר 1944. מהגבול הם הועברו בקרון סגור עד מוסקבה, ומשם, במשאית, עד ליובליאנקה, המקום בו נעשה המיון. סירוני נישלח ללא כל משפט למחנה העבודה במארינסק. תפקידו היה לאסוף את שרף האורנים. משמעות המטלה היתה להרים את העיניים לכוון צמרות העצים, כאשר למעשה הרוח והשלג היו מדרבנים אותך לעשות בדיוק ההפך ולהגן על פניך. הניצולים של עבודת פרך זו, סירוני ועו”ד ואהן גמיג’יאן, שהיה בעבר נשיא אגודת הסטודנטים הארמנים, חזרו עם עיניים כל כך חלשות, שבקריאה היו מקרבים כל כך את הנייר לעיניים  עד שנדמה היה שהם מכסים את פניהם בכפות ידייהם.

    אינני בטוח שדבר מה היה קיים בעולם, או אפילו קיומו של העולם עצמו לפני שנולדתי.  אבל אני אספר לכם כאילו היה כל זה קיים. אנו נמצאים בסתיו שנת 1952. האסירים נאספו בחדר האוכל. מאחורי המטבח היתה ערימה של דגים קפואים שהובאו לכאן ע”י משאית, ונזרקו שם לפני שנים רבות, עוד מתקופת ייסודו של המחנה.פעמיים בשבוע האסירים שלא היו מסוגלים לעבוד, שברו במכוש את גוש הקרח וזרקו את שברי הקרח אל תוך הסירים הענקיים. הדגים התבשלו שם עד שבשרם נפרם מעצמותיהם, והקרח הפך לתבשיל. עבור האסירים ששיניהם התנדנדו בחניכיים המדממות שלהם, היה זה מאכל הולם. ריח הדג נישאר קפוא באוויר חדר האוכל, כמו חלקיקי קונפטי חגיגיים. חברה שהגיעה ממוסקבה הרצתה להם על ההישגים המפוארים שהושגו לאחר „המלחמה הגדולה להגנת המולדת”,כפי שמכנים בברה”מ את מלחמת העולם השניה. חלקם הגדול אינם דוברי רוסית אולם השכילו להעמיד פניהם כמבינים. החברה שאלה דבר מה על ההיסטוריה של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות. האסירים נעצו מבטים מבוהלים. דוברי הרוסית היו מבוהלים היות ולא ידעו כיצד להשיב, והיתר היות ולא הבינו מדוע האישה נעצרה בדבריה פתאום. סירוני קם אז ממקומו וענה. האישה הביטה בו במבוכה, היא הבחינה במבטא קווקאזי צורם, והמשיכה לשאול. סירוני  דיבר ארוכות על מצבו של הקווקז בימיו הרחוקים, הציג רשימה של שמות, מלחמות והסכמים, בדיוק כה רב שרק הגולג והבדידות יכולים לתת. משחזרה האישה שהייתה אסיסטנטית של ההיסטוריון ייווגני טארלה,למוסקבה, סיפרה לו על הידע הרחב והבלתי רגיל של האסיר ממארינסק, אשר בנוסף ידע גם ארמנית, תורכית, פרסית וערבית, בכללותם את סגנונות הדיבור האופיינים לתקופת ימי הביניים, אשר נשמרו רק לצרכיי דת. בעקבות דרישתו העיקשת של טארלה, השיגה האקדמיה למדע ממוסקבה את העברתו של סירוני ממחנה העבודה למוזיאון ההיסטוריה בארבן, תפקידו היה לפענח כתבי יד עתיקים.

    כל בן אדם חי בעולם, ובמיוחד בהשקפתו שלו על העולם . בתקופה ההיא – ומי יודע בעוד כמה תקופות  אחרות- ניתן היה להסביר זאת יותר בקצרה :בצד אחד שמך נאמר, ובצד האחר הוא נכתב. השם הכתוב, נמצא על כריכת תיק כלשהו. אתה חייב לחיות את חייך בזהירות. אתה מתעורר, מרענן פניך, מתגלח, מסתרק, וכאשר אתה רואה את דמותך בשבר מראה או בחלון ראווה, אתה מרים ראשך ומיישר את קיפולי בגדיך. החיים הינם טקס. התיק מייצג את אותם החיים, אשר נגזלו ללא הכנה. בית שבכל אחד מחדריו יש שלוש קירות. אתה יכול להיתמך בהם, אך אין לך היכן להתחבא.